החלטה בתיק רע"א 2244/04

1.         זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים גל, אוקון, מזרחי) אשר קיבל ערעור בשתי סוגיות על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט רומנוב) בו נתקבלה תביעת המבקשת כנגד המשיבה.

2.         המבקשת ערכה עיסקת עסקה ליסינג משולשת לרכישת זכויות ברכב מסוג "מיצובישי". במסגרת העיסקה, פלוני, אשר החזיק ברכב, החזירו לחברת הליסינג עימה התקשר, וזו ערכה עסקת ליסינג חדשה עם המבקשת ביחס לרכב זה (להלן: "הרכב"). המבקשת ביקשה לבטח את הרכב אצל המשיבה, באמצעות סוכן הביטוח של פלוני. בהליך רישום הפרטים בטופס הצעת הביטוח חלה טעות, כאשר נרשם בטופס מספרו של רכב אחר - אף הוא מסוג "מיצובישי" - בו החזיק פלוני במסגרת עסקת ליסינג, ואשר בוטח גם הוא אצל המשיבה באמצעות אותו הסוכן. כחמישה חודשים לאחר מכן נגנב הרכב, ועם הגשת התביעה לתגמולי הביטוח על ידי המבקשת נתגלתה הטעות ברישום מספר הרכב בפוליסה. המשיבה סירבה לשלם למבקשת את תגמולי הביטוח מהטעם שהבעלים הפורמאלי של הרכב היתה חברת הליסינג, ולא המבקשת ומהטעם שהמכונית שנגנבה לא היתה המכונית אשר בוטחה.

3.        בית משפט השלום דחה את טענות המשיבה וחייבה בתשלום התגמולים ובעלות שכירת רכב חלופי. כן קבע על אלה, ועל הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין, ריבית מיוחדת שתחול על המשיבה בשיעור של 12% בהתאם לסמכות הנתונה לו בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. על פי הוראה זו, נתונה  לבית המשפט סמכות לחייב בריבית מיוחדת מבטח בביטוחים אישיים אשר לא שילם למבוטח את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב. בית המשפט קבע כי מאחר שהמשיבה דחתה את דרישת תשלום תגמולי הביטוח, תוך שהסתמכה על טעויות בתום לב של המבקשת, נתקיימו בה נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן המצדיקות פסיקת ריבית מיוחדת על פי סעיף 28א לחוק. 

4.        המשיבה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. הצדדים הגיעו להסדר לגבי מרבית הסוגיות, למעט בסוגיית חיובה של המשיבה בריבית מיוחדת על תגמולי הביטוח שנותרה להכרעה. בעמדו על תכלית הוראת החוק בענין הריבית המיוחדת ציין בית המשפט המחוזי כי אמצעי זה נועד להרתיע את חברות הביטוח מלהשהות את ביצוע חיוביהן לתשלום תגמולי הביטוח מקום שאלה אינם שנויים במחלוקת והמטרה היא למנוע העלאת טענות סרק ונקיטה בטקטיקה של התשת המבוטחים. עם זאת, בית  המשפט הדגיש כי למבטח עומדת זכות לברר בתום לב את עצם חבותו לשלם תגמולים ואת שיעור החבות, ולהעלות טענות כנות וענייניות ביחס לכך. גם אם טענות המבטח נדחות לבסוף, אין בכך בלבד כדי להפוך את עצם העלאתן לפעולה שלא בתום לב המצדיקה נקיטה בסנקציה עונשית של ריבית מיוחדת. מוקד השאלה טמון באופי טענותיה והתנהגותה של חברת הביטוח, ואינו נעוץ בשאלה האם המבוטח נהג בתום לב אם לאו. באופן זה, יתכן כי תגמולי הביטוח יהיו שנויים במחלוקת בתום לב בין הצדדים, גם מקום שהמבוטח נהג בתום לב, וגם מקום שבסופו של דבר נדרשת חברת הביטוח לשלם תגמולים. במקרה זה קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שהעמדת ענין תשלום תגמולי הביטוח למחלוקת על ידי המשיבה היתה נגועה בחוסר תום לב, ולא נקבע כל ממצא לענין זה, ולפיכך לא קמה עילה לחייב את המשיבה בריבית מיוחדת.

5.         בבקשתה לרשות ערעור בפני בית משפט זה, טוענת המבקשת כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי למושג "מחלוקת בתום לב" שבסעיף 28א לחוק, כמו גם אופן יישומו של מושג זה מעלים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. לפיכך יש, לטענתה, מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

6.         דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. בית המשפט המחוזי פירט בפסק דינו את המרכיבים השונים העומדים בבסיס ההסדר הקבוע בסעיף 28א לחוק לענין הטלת ריבית מיוחדת על מבטח. בכך נהג בהתאם לפסיקה ולספרות המשפטית המתייחסת לסוגיה זו, ויישם את עיקרי החוק על פי לשונו ומטרותיו. אינני מוצאת כי הסוגיה אותה מעלה המבקשת מצמיחה שאלה משפטית בעלת אופי עקרוני, ואשר יש בה מן החידוש. המדובר בהסדר של החוק אשר פורש ויושם על פי אמות מידה מקובלות (השוו למשל ע"א 4812/92 אליהו, חברה לביטוח נ' ישר מנשה, פד"י מט(2) 749, 776). התייחסות בית המשפט המחוזי ליחס שבין תום לבו של המבוטח בהעלאת הדרישה לתגמולי ביטוח לבין שאלת  תום לבו של המבטח בהעלאת שאלת זכאות המבוטח לתגמולים מתבקשת מעיקרי ההסדר בחוק בדבר הריבית המיוחדת, המניח את מרכז כובדו של המבחן הרלבנטי על אופי התנהגותה של חברת הביטוח. תום הלב של החברה אינו מושפע בהכרח מהיות תביעת המבוטח לתגמולים תביעה שהוגשה בתום לב, וגם מקום שהיא נמצאת צודקת בסופו של יום. תום לבה של החברה המבטחת נבחן על פי כלל הנסיבות האופפות את הענין, והתנהגותו של המבוטח עשויה להוות מרכיב במערכת נסיבות זו, אולם לא בהכרח מרכיב מרכזי ומכריע לענין זה. הריבית המיוחדת נושאת אופי של סנקציה אשר יש לנקוט הקפדה יתירה בטרם תוטל על המבטח, ויש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום לבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו, אף שעל פי מבחני תום הלב החיוב לשלם את תגמולי הביטוח לא אמור היה להיות שנוי במחלוקת באופן אמיתי.

בנסיבות אלה, איני מוצאת עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, י"ח בכסלו תשס"ה (1.12.04).

ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: